אויש איזה יופי של סרט. כל השבחים שנותנים לביקור התזמורת של ערן קולירין מוצדקים ועוד!
84 דקות מדוייקות של קולנוע פואטי שיגרום לכם פשוט להתעלף מרוב הנאה.
מהרבה מאד בחינות "ביקור התזמורת", הוא כל מה ש"סוף העולם שמאלה" רצה להיות ולא הצליח. יש המון מונחים בעולם הקולנוע שנראים לנו שחוקים וביקור התזמורת פשוט מחייה אותם: סרט קטן, אנושי, דמויות עגולות שלמות ומלאות. קראתם את הביטויים האלו כבר במאות ביקורות קולנוע, לפעמים אתם הולכים לסרט ולא מבינים על מה המהומה, ביקור התזמורת הוא הסרט הכי ישראלי שנראה כאן לטעמי מאז "השוטר אזולאי" של אפרים קישון.
המופלאות של הסרט הזה מתחילה קודם כל בבחירה הכל יפה של הסיפור האנושי שבבסיסו, וממשיכה לביצוע קולנועי מושלם של כל פריים וכל אספקט קולנועי שצריך להתקיים בסרט טוב. אין בו דרמות גדולות לכאורה, אין חומרי סכסוך ערבי ישראלי אבל מעל לכל לא רק שיופיו של הסרט הזה הוא מכאן, אלא שהוא בורא את עצמו מחומרים של המזרח התיכון ומוחק עשרות שנים של יצירה ישראלית סטריאוטיפית בכל מה שנוגע ליצוג הערבים והתרבות הערבית בסרטים. מי שהיה ילד בעידן שידורי הסרט הערבי של ערוץ אחד בימי שישי איפושהוא בשנות השבעים יבין את הקסם ואת התמימות שלו, האחרים יחשפו לכך בזכות אלמנט הסובלנות הכל כך מיוחד שלו.
אחת הבעיות של התרבות הישראלית היא ההתעלמות מן המיקרוקוסמוס שאנחנו חיים בו. אנחנו לרוב צריכים לחזות בערבים רעים מאד או טובים מאד ולעולם הם לא יכולים להיות חלק ממרקם החיים של הרגשות הרגילים המשותפים לבני האדם.
כל פרט ופרט בביקור התזמורת זועק את יופיו של הדו קיום, של חזון השלום המנומנם עם מצריים וגאונותו בפשטותו: אנשים הם אנשים בכל מקום שהם נמצאים בו, הם אוהבים, כועסים, חולמים ובעיקר בודדים ללא שום קשר לשפה שהם מדברים בה.
"אין דרמה בסרט", "לא קורה כאן כלום", היו חלק מהתגובות ששמעתי של מי שביקר בסרט הזה, אבל אני חושב שהם מחמיצים את הריאליזים האוטופי הכל כך חריף של הסרט הזה: כאלו הם החיים עצמם. אין בהם דרמה אמיתית פעמים הרבה, רק תחושה של החמצה של מה שיכול היה להיות וכמיהה להרגיש בעלי ערך במה שאנו עושים, לאהוב ולהיות נאהבים בכל שפה או צבע.
ביקור התזמורת הוא פנינה קטנה ועוצרת נשימה ביופיה. החל בתסריט המדוייק, כלה במשחק המרגש עד דמעות של ששון גבאי ורונית אלקבץ ועד ליעילות המבריקה של כל שחקן משנה עד האחרון שבהם.
כולי התפעמות בלתי פוסקת.
84 דקות מדוייקות של קולנוע פואטי שיגרום לכם פשוט להתעלף מרוב הנאה.
מהרבה מאד בחינות "ביקור התזמורת", הוא כל מה ש"סוף העולם שמאלה" רצה להיות ולא הצליח. יש המון מונחים בעולם הקולנוע שנראים לנו שחוקים וביקור התזמורת פשוט מחייה אותם: סרט קטן, אנושי, דמויות עגולות שלמות ומלאות. קראתם את הביטויים האלו כבר במאות ביקורות קולנוע, לפעמים אתם הולכים לסרט ולא מבינים על מה המהומה, ביקור התזמורת הוא הסרט הכי ישראלי שנראה כאן לטעמי מאז "השוטר אזולאי" של אפרים קישון.
המופלאות של הסרט הזה מתחילה קודם כל בבחירה הכל יפה של הסיפור האנושי שבבסיסו, וממשיכה לביצוע קולנועי מושלם של כל פריים וכל אספקט קולנועי שצריך להתקיים בסרט טוב. אין בו דרמות גדולות לכאורה, אין חומרי סכסוך ערבי ישראלי אבל מעל לכל לא רק שיופיו של הסרט הזה הוא מכאן, אלא שהוא בורא את עצמו מחומרים של המזרח התיכון ומוחק עשרות שנים של יצירה ישראלית סטריאוטיפית בכל מה שנוגע ליצוג הערבים והתרבות הערבית בסרטים. מי שהיה ילד בעידן שידורי הסרט הערבי של ערוץ אחד בימי שישי איפושהוא בשנות השבעים יבין את הקסם ואת התמימות שלו, האחרים יחשפו לכך בזכות אלמנט הסובלנות הכל כך מיוחד שלו.
אחת הבעיות של התרבות הישראלית היא ההתעלמות מן המיקרוקוסמוס שאנחנו חיים בו. אנחנו לרוב צריכים לחזות בערבים רעים מאד או טובים מאד ולעולם הם לא יכולים להיות חלק ממרקם החיים של הרגשות הרגילים המשותפים לבני האדם.
כל פרט ופרט בביקור התזמורת זועק את יופיו של הדו קיום, של חזון השלום המנומנם עם מצריים וגאונותו בפשטותו: אנשים הם אנשים בכל מקום שהם נמצאים בו, הם אוהבים, כועסים, חולמים ובעיקר בודדים ללא שום קשר לשפה שהם מדברים בה.
"אין דרמה בסרט", "לא קורה כאן כלום", היו חלק מהתגובות ששמעתי של מי שביקר בסרט הזה, אבל אני חושב שהם מחמיצים את הריאליזים האוטופי הכל כך חריף של הסרט הזה: כאלו הם החיים עצמם. אין בהם דרמה אמיתית פעמים הרבה, רק תחושה של החמצה של מה שיכול היה להיות וכמיהה להרגיש בעלי ערך במה שאנו עושים, לאהוב ולהיות נאהבים בכל שפה או צבע.
ביקור התזמורת הוא פנינה קטנה ועוצרת נשימה ביופיה. החל בתסריט המדוייק, כלה במשחק המרגש עד דמעות של ששון גבאי ורונית אלקבץ ועד ליעילות המבריקה של כל שחקן משנה עד האחרון שבהם.
כולי התפעמות בלתי פוסקת.
